התיישנות תביעת לשון הרע

לאור כניסתם של אמצעים טכנולוגיים בשנים האחרונות, אמצעים כדוגמת טלפונים חכמים והפצת האינטרנט לכל רחבי הפלנטה, כמו כמובן הפיכתן של רשתות חברתיות לנפוצות מאוד כאשר ישנן חברות אשר בקרבן חברים עד לכדי 25% מאוכלוסיית העולם, הונגשה רשות הדיבור לכל החפץ בה במידה רבה.

כמו כן, לאור זאת, בניגוד לאשר היה קודם לכן כאשר תוכן הועבר בעיקר באמצעים מוסדרים יותר כדוגמת עיתונות כתובה, רדיו, או שידורי טלוויזיה, אשר עברו עריכה והושקעה בהן מחשבת תחילה בטרם פורסמו, באמצעים הפרטיים יכול כל אדם לומר את כל אשר על ליבו ובכל עת.

לפיכך, עלתה בשנים האחרונות במידה רבה כמות התביעות אשר מקורן על רקע לשון הרע ו/או דיבה, כאשר חצאי אמיתות (במקרה הטוב) הופצו לכל עבר כאמת ועובדה גמורה, סיטואציה אשר חושפת את מפיציהן לדין בפני ערכאה שיפוטית. לאור זאת עולה השאלה האם קיים מועד התיישנות לתביעות שכאלו? ואם כן מה כרוך בו?

 

מה היא פגיעה על רקע לשון הרע

בטרם נוכל לדון בהתיישנותו של דבר, עולה צורך בסיסי להגדירו. לכן, לשון הרע היא עבירה פלילית אשר מקבלת אופי ונפח אחר בהתאם לערכאה השיפוטית אשר דנה בה, כאשר ניתן למצוא סימוכין לתביעות ומשפטים שנערכו לאנשים עוד בעת העתיקה סביב עניין זה.

לשון הרע מוגדרת כפרסום אמרות או הצהרות אשר יש בהן בכדי לפגוע בכבודו או בשמו הטוב של האדם, כאשר אינן נכונות או שמא נועדו לפרסום בכדי להשפילו ותו לא. עבירות על רקע לשון הרע ו/או דיבה נוסחו על ידי המחוקק גם בישראל לאור חוק איסור לשון הרע – 1965, אשר קבע כי דין העובר על עבירה זו עלול להיות מאסר בפועל של עד כדי שנה אחת.

זאת אף על פי כי במרביתם המוחלט של מקרים אלו נהוג לפצות את מושא האמרות בפיצוי כספי, כמו גם לחייב את מפרסמן הראשוני בפרסום הודעת התנצלות או התנערות מאשר טען טרם לכן, כמהלך אשר תכליתו להשיב עד כמה שניתן מכבודו של הנפגע, כמו גם להצהיר קבל עם ועדה כי אשר נאמר בעניינו אינו נכון.

 

כיצד נקבע האם אמרה מהווה פגיעה על רקע לשון הרע

ישנם 2 תבחינים אשר לאורם נקבעת מידת האשמה אם בכלל של מפרסם אמירה, כאשר נטענת ביצועה של עבירה על רקע לשון הרע.

התבחינים הינם כלדקמן:

  1. פרסום הדברים ברבים
  2. פרשנות סובייקטיבית לתוכנם מצד מושאם

 

כלומר, בעוד שהסעיף הראשון ברור כשמש, כיוון שבעת פרסום האמירה, דוברה למעשה מצהיר ברבים כי אשר הוא טוען כעת היא דעתו ו/או אמרה אשר הוא עומד מאחוריה ומאחוריה אמינותה, הסעיף השני חמקמק ובעל סייגים רבים, שכן בעבור אותו סופרלטיב בדיוק עלול אדם אחד להיעלב ולחוש כאדם שכבודו ושמו נפגעו, בעוד שאחר יראה בכך מחמאה גמורה.

לפיכך, קבע המחוקק כי מושא האמירה הוא בעל המנדט לקבוע האם בעצם פרסומה טמון גם עלבון, שכן זוהי החלטתו וקביעתו לעשות, כאשר קיים גבול הגיוני אשר מתייחס לבחינת האמרה גם בעיניו של אדם סביר, בכדי למנוע שימוש ציני וחוטא למטרה בכלי משפטי שכזה.

 

הסתכלות סובייקטיבית כאבן בוחן לקיומה של אמרה פוגענית

כלומר, בעת פרסום אמירה, למעשה כל אדם יכול לטעון כי סובייקטיבית הוא נעלב ממנה ורואה בה עלבון, כאשר ישנם תחומים אשר לרוב מהווים עילה מוצדקת בעיני בית המשפט אשר נוהג לבחון אותם על פי מבחן האדם הסביר, בו נשאלת השאלה האם אדם מן המניין היה נפגע מאמרה שכזו.

בהמשך לכך, אותם תחומים אשר בגינם קיים קונצנזוס מתייחסים לכאשר מפורסמת הצהרה אשר מלווה לה ניחוח גזעני, כאשר אדם או קבוצה מושמים ללעג בשל שיוכם לקבוצה אתנית, דתית, מגדרית, בעלת משיכה מינית מסוימת, או כל הכללה כלשהי אשר גורסת ביקורת שאינה עניינית או ברת הוכחה.

 

תקופת התיישנות בעבור פגיעה על רקע לשון הרע

בהמשך לכך, התיישנות כאמור היא פרק זמן אשר לאחריו לאדם אין עוד עילה לתביעה בגין אותה עבירה בשל העובדה כי חלף די זמן במהלכו מצופה היה מהנפגע לתבוע דין.

כמו כן, חוק ההתיישנות קובע כי פרט להתיישנות אודות מקרקעין אשר הינה 15 שנה, בעבור כל תביעה אחרת ההתיישנות עומדת על 7 שנים ממועד ביצוע העבירה, כאשר הזמן אשר ממנו מתחילה הספירה היא מהיום בו קמה עילת התביעה.

לפיכך, אילו מדובר בתביעה על רקע לשון הרע אשר מקורה באמירה שנעשתה טרם 7 השנים האחרונות, אך הובאה לידיעתו ו/או פורסמה ברבים בפרק זמן אשר קצר מזה, אזי שעילת התביעה קיימת לתובע החל מן המועד בו נחשף לאותה פגיעה לכאורה, ובהתאם לכך קיים לזכותו זמן נוסף להגשתה, אף על פי כי מועד ביצוע העבירה התרחש טרם לתקופת ההתיישנות.

 

חובת ההוכחה על התובע לנוכח חשש מהתיישנות פגיעה על רקע לשון הרע

בנוסף לכך, אילו אדם מעוניין להגיש תביעה על רקע לשון הרע אך הוא מתעתד לעשות זאת בפרק זמן אשר חלף את תקופת ההתיישנות, עליו להוכיח בפני בית המשפט כי אכן מדובר באמרה אשר הינה פוגענית על סמך הסתכלות אובייקטיבית, אך חשוב מכך – כי הפרסום הגיע לידיעתו בשלב אוחר מאשר פורסם בפועל, וכתוצאה מכך אין להחשיבו תחת דין ההתיישנות.

 

לסיכום – קיומה של התיישנות בהתאם למבחן אל מול אורכה אשר ידוע לכל

אדם אינו יכול לשלוט באשר אינו יודע, כאשר לכך יש לזקוף את מרכיב חוסר הוודאות אשר אופף את כולנו, בעודנו לא יכולים להתייחס לאמירות שכלל איננו מודעים לכך שפורסמו. לפיכך, בעת חשיפתו של פרסום אשר מהווה פגיעה בשמכם הטוב ו/או מהווה הוצאת דיבה, כאשר מגוללות בו עלילות אשר אינן נכונות ונועדו לבזותכם –

אילו נאמרו אותן אמירות במסגרת 7 השנים האחרונות, אזי שאין כלל שיח סביב שאלת ההתיישנות בגינן, כאשר אילו מדובר באמירות אשר נאמרו טרם לכן אך לא הובאו לידיעתכם כלל, אזי שגם כאן ישנה עילה בלתי מבוטלת להגשת דין בנושא, בכפוף להוכחתה של העובדה האחרונה – בפני הערכאה המשפטית.

אהבתם את הכתבה?
שתפתו בקליק
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print
כתבות בנושא