law4all.co.il פורטל עורכי הדין
 
שם:
דוא"ל:
טלפון נייד:
אזור מגורים:
תחום:
פרטי הפניה:
שלח
מלל: קטגוריה
חפש באתר
כניסה לרשומים
שם משתמש:
סיסמה:
שכחת סיסמא?
תחום התמחות:
אזור:
חפש בפורטל עורכי הדין
פלילי
תחומים ראשיים באתר
 

בש"פ 3221/12 העברת תרשומת הפרקליטה להגנה

 / עו"ד דניאל כפיר  צפיות : 2745
‏2012/‏07/‏24
האם תרשומת ראיון עד מהווה חומר חקירה בהתאם לסעיף 74 לחסד"פ ועל כן יש להעבירה לנאשם? במקרה דנן, אין חולק שבמהלך הראיון נמסרו על-ידי המתלוננת פרטים חדשים מהותיים המתייחסים לאירועי כתב האישום שיש להעבירם לידיעת הנאשם. השאלה היא האם ניתן להסתפק בכך שהפרקליט יפנה את העד לחקירה משלימה, וכך תוכן התרשומת יגיע לידיעת הנאשם, או שיש להעביר לידי הנאשם את התרשומת עצמה? ביהמ"ש העליון מציע מספר שיקולים אשר יכולים לשמש כלי עזר להכרעה בסוגיה. יישומם של שיקולים אלו לענייננו הובילה למסירת קטעים שלמים מהתרשומת לידי הנאשם.


בבית המשפט העליון


בש"פ 3221/12


לפני: כבוד השופט נ' הנדל


העורר: פלוני


נ ג ד


המשיבה: מדינת ישראל


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז במ"ת 25682-09-11 [פורסם בנבו] שניתנה ביום 02.04.12 על-ידי כב' השופטת ק' רג'יאנו


בשם העורר: עו"ד דניאל כפיר


בשם המשיבה: עו"ד סיון רוסו


החלטה


1. פרקליטה מפרקליטות המחוז ערכה ראיון עד עם מתלוננת ותיעדה אותו בתרשומת. הנאשם ביקש לאפשר לו לעיין בתרשומת שלטענתו מהווה חלק מחומר החקירה בהתאם לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית המשפט המחוזי מרכז דחה את בקשתו בהחלטה מיום 02.04.2012 (מ"ת 25682-09-11, כב' השופטת ק' רג'יאנו). מכאן הערר שלפניי. האם תרשומת ראיון המתלוננת מהווה חומר חקירה, ועל כן יש להעבירה לעיון הנאשם? זו השאלה הניצבת לפניי בערר זה.


2. כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז המייחס לו עבירות של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים (ריבוי מקרים) ומעשה מגונה. המעשים המיוחסים לעורר בוצעו לכאורה בין השנים 2003-2004 בעת שהמתלוננת הייתה בת 5-6 שנים.


רצף האירועים הרלוונטי הוא כדלקמן: המתלוננת, כיום בת 15, נחקרה על-ידי חוקרת הילדים ביחס למעשים המיוחסים לעורר ביום 28.08.11. באותו יום הגישה החוקרת סיכום עדות של המתלוננת, לפיו התרשמה מהמתלוננת כי היא "לא הצליחה לתאר השתלשלות של אירוע נפרד כך שדבריה נותרו גנריים ועל כן אין באפשרותי לבסס את מהימנות עדותה". כשבוע לאחר מכן, ביום 06.09.11 זימנה פרקליטה ממחוז מרכז את המתלוננת לעריכת ראיון עד, במהלכו עלו פרטים חדשים הנוגעים לאירועים המיוחסים לעורר. הפרקליטה שאלה את המתלוננת שאלות שונות, וניהלה רישום בכתב של הראיון. בעקבות הפרטים החדשים, הפנתה הפרקליטה את המתלוננת לגביית הודעה נוספת במשטרה. למחרת ערכה חוקרת הילדים חקירה שנייה של המתלוננת. בסיכום העדות השני כתבה חוקרת הילדים כי המתלוננת: "מסרה האשמה ותיארה אירוע אחד וכן מספר תיאורים גנריים בהם החשוד פגע בה. תיאוריה כללו: פרטים שוליים, פרטים ייחודיים, ציטוטים, מוטיבים דינאמיים של פגיעה מינית… אך מכיוון שהתרשמתי כי [המתלוננת] הייתה חשופה לתשאול מרובה ודיבור ממושך על הנושא שייתכן והשפיעו על צורת תיאורה אני מתקשה להתרשם ממהימנות דבריה". תמלול שתי חקירות המתלוננת על-ידי חוקרת הילדים הועבר לעיון העורר.


העורר פנה למדינה על מנת לקבל את תרשומת ראיון המתלוננת של הפרקליטה לעיון כחלק מחומר החקירה. המדינה התנגדה ונימקה שתרשומת הראיון עם המתלוננת הינה מסמך פנימי המתעד את התרשמות הפרקליטה מהמתלוננת ולכן אינה מהווה חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. לפיכך הגיש העורר לבית משפט המחוזי מרכז בקשה לעיין בתרשומת. לאחר עיון, בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת העורר בנימוק שהתרשומת כוללת פרטים חדשים רבים שמסרה הקטינה לגבי האירועים מושא כתב האישום. חשיבותם של הפרטים הנוספים ניכרת משום שבעקבותיהם נגבתה עדות נוספת מהמתלוננת על-ידי חוקרת הילדים (החלטה מיום 09.02.12 בתפ"ח 25667-09-11) [פורסם בנבו]. בית המשפט המחוזי הורה להעביר לעיון העורר את התרשומת החל מהפסקה המתחילה בדבריה של הפרקליטה: "לבקשתי – תספר מה קרה" ועד הפסקה האחרונה המתעדת את דברי המתלוננת. משמע, החלק שהוחלט להעבירו מכיל אך את הפרטים שסיפרה המתלוננת, ואינו כולל תרשומת של השיחה המקדימה של הפרקליטה עם הקטינה ושל סיכום התרשמותה ממנה. המדינה לא השלימה עם החלטה זו והגישה ערר לבית המשפט העליון. הערר התקבל בהסכמת הצדדים בנימוק דיוני לפיו בית המשפט המחוזי נתן החלטתו ללא עיון מקדים בחקירת המתלוננת המשלימה שבאה בעקבות התרשומת. הדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיעיין בתמלול החקירה השנייה של חוקרת הילדים וייתן החלטתו בהתאם (כב' השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 1405/12) [פורסם בנבו]. בהחלטתו השנייה בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון בתרשומת בהסתמך על עניין מסיקה (בש"פ 687/00 מסיקה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (03.02.00)). נקבע שהגנת העורר לא תיפגע אם לא תועבר התרשומת לידיו כיוון שהפרטים החדשים שעלו בה מופיעים גם בתמלול החקירה המשלימה של המתלוננת על-ידי חוקרת הילדים.


העורר הגיש ערר על החלטה זו – היא מושא דיוננו.


3. בטיעונים לפניי גרס העורר כי יש לראות בתרשומת ראיון המתלוננת כחומר חקירה, וזאת ממספר טעמים. ראשית, תרשומת הראיון בעלת חשיבות להגנת העורר. זאת מכיוון שיש לה פוטנציאל מזכה נוכח האפשרות של זיהום חקירת המתלוננת בעקבות הראיון עם הפרקליטה. בנוסף, השוואה בין תמלול החקירה השנייה של חוקרת הילדים לתרשומת ראיון המתלוננת של הפרקליטה סביר שתעלה פרטים הרלוונטיים לעורר. שנית, מאחר ששיחת הקטינה עם הפרקליטה בוצעה תוך חריגה מההוראות בדבר חקירת ילדים, יש להעבירה לעיון העורר כחומר חקירה. ביחס לחקירת ילדים המחוקק קבע הוראות מדוקדקות, לפיהן מותרת חקירה של ילד רק בידי חוקר ילדים ולא על-ידי כל גורם אחר. שלישית, מועד השיחה שנערכה עם המתלוננת ותוכנה מאפיינים חקירה יותר מאשר ראיון עד; הואיל והיא נערכה עוד טרם הגשת כתב אישום, בעוד שלרוב מטרותיו של ראיון העד הן הכנתו לעדות בבית משפט או קבלת החלטה בנוגע להעמדה לדין לאחר סיום החקירה במשטרה. גם תוכן השיחה עצמו חרג ממסגרת ראיון עד וכלל שאלות המאפיינות חקירה. על רקע זה טען העורר שיש להבחין את המקרה דנא מעניין מסיקה, שם לא היה מדובר בראיון בשלב בו עדיין מתנהלת חקירת המשטרה. רביעית, לפי ההלכה הפסוקה שפורטה בעניין בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' איתמר בורוביץ נ"ט(6) 776), שעה שבראיון מוסיף העד פרטים חדשים ומהותיים, מוטל על התובע לתעד את הפרטים ולהעבירם לידיעת הסניגוריה. כך גם לפי עניין קצב (בש"פ 6507/09 משה קצב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.09.09)), בו נערך ראיון עד לפני קבלת החלטה על הגשת כתב אישום, הוחלט שבמצב בו עולים בראיון פרטים חדשים התרשומת תיחשב לחומר החקירה. מצב זה לא התקיים שם.


מול טענות אלה, המדינה מדגישה את נקודת המוצא שנקבעה בענין מסיקה ועוגנה בהנחיות פרקליט המדינה, לפיה תרשומת של ראיון עד היא מסמך פנימי ולא חומר חקירה. היא סבורה שכך גם המקרה בנסיבות תיק זה. השינוי בין גרסאות המתלוננת בחקירתה הראשונה ובראיון עם הפרקליטה איננו דרמטי; בכל שיחה עם עד הוא מעלה גרסה מעט שונה, כך שהשינוי בראיון אינו הופך את התרשומת לחומר חקירה. בנוסף, השיחה של הפרקליטה עם המתלוננת לא נערכה למטרת חקירה. מועד עריכת ראיון עד עובר להגשת כתב אישום גם הוא אינו חריג לעמדת המדינה. ביסודו של מוסד ראיון העד מטרות רחבות, הכוללות גם את האפשרות שהפרקליט יתרשם באופן ישיר מהעד ומיכולתו לעמוד על דוכן העדים טרם החלטה על הגשת כתב האישום. לפי החלטת בית משפט זה בעניין קצב, עצם קיום הראיון לפני הגשת כתב אישום אין משמעותו, מניה וביה, שתיעודו הוא חומר חקירה. יתר על כן, אף אם תסכים המדינה להניח כי התרשומת היא חומר חקירה, לטענתה הפרקליטה פעלה לפי הנדרש בעניין בורוביץ כאשר הפנתה את המתלוננת לחקירה משלימה במשטרה. כל הפרטים החדשים שעלו במסגרת הראיון עם המתלוננת מופיעים בחקירתה השנייה, ולכן אין להעביר את התרשומת הפנימית לעיון העורר. כך גם הוחלט בהחלטתו השנייה של בית משפט קמא. טענתה זו התבססה על ההלכה בעניין מסיקה, בו נפסק שהיות שלא היה בתרשומת הראיון מידע נוסף שהיה עשוי לסייע לעורר בהגנתו – אין הצדקה שהתרשומת תהיה חלק מחומר החקירה.


4. השאלה שנפרשת לפנינו היא האם רישום ראיון המתלוננת עם הפרקליטה נכנס בגדר חומר החקירה בעניינו של העורר. הצדדים עמדו על המסגרת הנורמטיבית שהותוותה בפסיקה עד כה כדי להכריע בשאלה. כפי שנאמר בעניין קצב, בית משפט זה נדרש לסוגיה זו פעמים ספורות, והכללים התוחמים אותה עודם בהתגבשות. לכן, טרם אפנה לשלב הדיון במקרה דנא, אעמוד על המסד העקרוני בסוגיה. הוא אשר יובילנו להכרעה.


זכותו של נאשם לעיין בחומר החקירה בעניינוֹ מוסדרת בסעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי:
"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו."


הכלל שצף מלשון הסעיף הוא כי חומר שאספה הרשות החוקרת בנוגע לאישום ונגד הנאשם, אף אם הוא קשור לאישום באופן עקיף, יש להעבירו לעיון הנאשם על מנת שיוכל להתגונן כראוי בפני האישומים המיוחסים לו (בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, 381 (2000); בש"פ 11042/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 4 להחלטה [פורסם בנבו] (30.12.04)). המטרה הראשית הניצבת מאחורי הכלל היא להגן על זכות הנאשם למשפט הוגן. המבחן העיקרי שמיועד לקרבנו אל מטרה זו הוא מידת הרלוונטיות של החומר לאישום הפלילי (בש"פ 10283/09 לדר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.01.10); וראו מטרות נוספות של זכות העיון בחומר החקירה בבש"פ 6695/11 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו] (27.09.11)). ההנחה הינה שאם החומר הרלוונטי לאישום יונח בפני הנאשם הוא יוכל לכלכל הגנתו מול המאשימה, ובמקביל יסונן חומר שאין בו תרומה ממשית לנאשם וחשיפתו עשויה לפגוע באינטרסים אחרים (בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי [פורסם בנבו] (15.9.2005)). אם כן, ככלל, חומר שימצא רלוונטי מבחינה מהותית לנאשם ולאישום או לפריפריה שלו יוגדר כחומר חקירה. לצידו של הכלל מצויים מספר חריגים המגדירים את החומרים שלא יועברו לעיון הנאשם. ביניהם החריג הנוגע לראיון עד בדבר תרשומות פנימיות של רשויות החקירה והתביעה, אשר ככלל אינן מהוות חומר חקירה. חריג זה מקורו בחשש שמא חשיפת המסמכים הפנימיים תפגע בתפקודן התקין של הרשויות, וביכולתן לחוות את דעתן בחופשיות עת נידון תיק מסוים (בש"פ 10787/06 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.01.06)). היות שלרוב רישום של ראיון שערך פרקליט עם עד מהווה סיכום פנימי אשר מכיל ניתוח ומסקנות עצמיות, שנועד לצורך מילוי תפקידו וניהול המשפט (עניין קצב, פסקה 12), הוא יסווג כתרשומת פנימית. חרף זאת, יתכנו מקרים בהם יש להורות על העברת תרשומת ראיון העד לעיון הנאשם.


ברמה המופשטת ניתן להציג עיקרון-על שמחבר בין זכותו של נאשם לקבל לעיונו את חומר החקירה לבין האינטרס הלגיטימי של התביעה שלא לחשוף תרשומת פנימית בנוגע לנאשם. העיקרון המחבר הוא מתן הזדמנות לצד במשפט הפלילי לבצע עד תום את תפקידו. כפי שחֶסֶר בחומר חקירה יפגע ביכולתו של נאשם להתגונן בפני הראיות שבאמתחת התביעה, כך מסירת "חומר יתר" של תרשומות פנימיות לנאשם עקב סיווגן כחומר חקירה, עלול להרתיע את רשויות התביעה מפני עריכת רישומים חופשיים הנדרשים לשם גיבוש וקבלת החלטות בתיק. ההנחה היא שככל שהתביעה והסנגוריה יטיבו למלא את ייעודן בהליך, כי אז גדל הסיכוי שהכרעת בית המשפט תהא מושכלת יותר. נוכח האמור, אין תמה שהתנגשות בין דרישת נאשם לקבל חומר חקירה לבין סירוב התביעה למסור תרשומות פנימיות דורשת הכרעה זהירה ורגישה בין האינטרסים של הצדדים, תוך שמירה על אופיו של המשפט הפלילי.


הקו המנחה בהכרעה בשאלה האם ראיון עד יכנס בגדר חומר חקירה אם לאו, חוזר לעיקרון בדבר רלוונטיות המסמך לאישום ולהגנת הנאשם. כפי שעולה מההחלטות שניתנו עד כה בסוגיה, בחינת בקשה לעיין בתרשומת ראיון כחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מכילה שני שלבים. בשלב הראשון, יש לבחון האם בראיון חשף העד פרטים חדשים המהותיים לכתב האישום (עניין בורוביץ, עמ' 846-847). בהקשר זה הדגישה באת כוח המדינה שמטבע הדברים בכל שיחה עם עד תוצג גרסה מעט שונה שלו, אך לא כל שינוי הופך את הרישום לחומר חקירה. אמנם כבר נקבע כי יש להבחין בין מצב בו ראיון העד מעלה רק שינויים זניחים ביחס לגרסתו במשטרה לעומת מצב בו ראיון העד מחדש פרטים מהותיים להגנה (עניין קצב, פסקה 16 להחלטה). בהתרחשות הראשונה – למשל עת עולים שינויים זניחים בגרסת העד במהלך ראיון לקראת העדתו בבית משפט – אין חובה להעביר את הפרטים החדשים לעיון הסנגוריה. לעומת זאת, אין חולק כי בהתרחשות האחרונה יש להביא את הפרטים המהותיים לידיעת הנאשם. מכוח קל וחומר יש לכלול תרשומת של ראיון עד כחומר חקירה במקרה שהראיון עם הפרקליט מביא לשינוי מהותי בגרסת העד, לדוגמא באופן שמשנה את התמונה העובדתית או מציג אותה באור שונה. כמובן, בחיי המעשה לשרטט היכן בדיוק יעבור קו הפרדה בין שני סוגי ההתרחשויות, ונדמה כי הספק צריך לפעול לטובת הנאשם גם בעניין זה.


באם בשלב הראשון מתקבלת תשובה חיובית, קרי: בראיון עלו פרטים מהותיים חדשים, נגזר מכך שיש להעביר את החומר לעיון הנאשם.


"ברי כי היה על התביעה, למצער מכוח הנחיותיו של בית-המשפט המחוזי לעניין חובת הגילוי ועל יסוד הנוהג ששרר בעניין זה בפרקליטות, להעלות על הכתב את אותם פרטים חדשים שהיו רלוונטיים ומהותיים להגנת המערערים ולהעבירם מבעוד מועד לידיהם." (עניין בורוביץ, עמ' 847 לפסק דינו של כב' השופט א' מצא).


וכה נקבע בעניין קצב:


"תרשומת שכזו תיחשב, בהתאם לעניין בורוביץ, כחומר חקירה אם במסגרת הראיון מסר העד מיזמתו פרטים עובדתיים חדשים ומהותיים. במצב זה מחויב הפרקליט לתעד את המידע שהועלה על-ידי העד ולהביאו לידיעת ההגנה." (פסקה 16 להחלטה).


5. אין בכך למצות את הדיון בסוגיה המשפטית. בשלב השני בבחינת בקשה לעיון בתרשומת ראיון נותרה שאלה שאינה פשוטה כלל ועיקר ואף הפסיקה נמנעה מלקבוע כללים מפורשים בנדון – הכיצד להעביר את החומר לידיעת הסנגוריה?


לטענת באת כוח המדינה, אם עולים פרטים חדשים בראיון, על הפרקליט מוטלת החובה להפנות את העד להשלמת חקירה, ואם כך עשה, השאלה שצריכה להישאל הינה האם אי-העברת תרשומת העד, נוכח קיומה של החקירה המשלימה, יוצר חסר בהגנת הנאשם (בהסתמך על עניין מסיקה וסעיף 25 להנחיה מס' 6.1 של פרקליטת המדינה בדבר "עיון הנאשם בחומר החקירה לאחר הגשת כתב אישום נגדו" מיום 01.01.03). לעומת זאת הסנגוריה עומדת על כך שהשאלה המנחה היא האם התרשומת גופה, בנוסף לחקירה המשלימה, מהווה חומר חקירה. המוסכם על הצדדים הוא כי שינוי מהותי בראיון העד מחייב יידוע הנאשם. זירת המחלוקת המעשית היא זו: התביעה סבורה שיש לערוך תרשומת של דברי העד בראיון לצרכים פנימיים, ולהורות על חקירה משלימה. היה ותמלול החקירה הנוספת כולל את כל הפרטים החדשים – די בהעברת חומר זה להגנה. הסנגוריה לעומת זאת מעוניינת לקבל את החומר המקורי, קרי: תרשומת הפרקליט, ואינה מוכנה להסתפק בעדות שמסר העד בעקבות הראיון בפרקליטות.


ושוב, המחלוקת בין הצדדים הינה תולדה של שאיפתו כל צד לשמור על האינטרסים החיוניים למילוי תפקודו. בצדק רב התביעה אינה חפצה להפוך לגוף חוקר. היא אינה מעוניינת שפרקליטיה יזומנו להעיד במשפט כגובי עדות. מבחינתה, די בכך שפרקליט יפנה את העד לחקירה משלימה, וכך תוכן התרשומת יגיע לידיעת הנאשם. מן הצד האחר, הסנגוריה מעוניינת לקבל את התרשומת כדי להבטיח שהנאשם יכלכל את צעדיו בהליך בכלל ולקראת חקירה נגדית של העד בפרט, כאשר התמונה המלאה מונחת לפניו (ראו: בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124, 129 (1985)). הבנת התפתחות חקירת העד היא כלי חשוב במלאכה זו. יוצא שישנו הגיון, ודאי הגיון פנימי, בעמדת שני הצדדים.


המתח האמור בין הצדדים יסלול את הדרך להכרעה. התביעה אמורה לייצג את המדינה בהליך של שמיעת ראיות ואל לה למלא את תפקיד הרשות החוקרת. כך הוא גם רצונה. לכן, "ברור כי בדרך כלל ראיון כזה אינו חלק מן החקירה, שהרי החקירה כבר נסתיימה, והראיון לא נועד לאסוף ראיות, אלא הוא… מתבסס על החקירה לצורך ניהול המשפט" (עניין מסיקה). אולם אם התביעה תבצע את תפקיד הרשות החוקרת, התוצאה תהא שהתרשומת של אותה פעולה תהפוך מיניה וביה לחומר חקירה. במצב כזה זכות היא של נאשם לקבל את החומר מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. ואמנם, גם אז אין לשלול את האפשרות שזכות הנאשם להגנה לא תיפגע היה והפרטים החדשים שעלו בראיון יועברו לסנגוריה באמצעות עריכת חקירה משלימה לעד בידי הרשות החוקרת. בהינתן כך, התביעה תצא ידי חובתה על-ידי העברה של תמלול החקירה הנוספת של העד יחד עם מכתב המיידע כי נערך ראיון עד בו עלו פרטים חדשים, ובעקבות הראיון העד הופנה לחקירה נוספת, אשר כוללת את הפרטים החדשים (והשוו לעניין קצב בו הצהירה הפרקליטות כי אין בתוכן הראיון דבר מה חדש). המסגרת הנורמטיבית המחייבת עוסקת אפוא בשאלה האם תרשומת הראיון מהווה חומר חקירה שאין לה תחליף בדמות החקירה המשלימה.


6. על יסוד האמור ישנם מספר שיקולים אשר יכולים לשמש כלי עזר לבית המשפט עת נדרש להכריע בשאלת אופן העברת החומר שעלה בראיון העד לידי הגנה. ברי כי שיקולים אלה אינם מהווים רשימה סגורה ויכולים להתווסף אחרים. שיקול אחד עניינו אופי ראיון העד והתנהגות הפרקליט עת התעוררו הפרטים החדשים בראיון; לאמור: האם התביעה ביצעה חקירה הלכה למעשה. כאמור לראיון העד מטרות רחבות – להכין עדים למשפט, לרענן את זיכרונם, לעמוד על טיבם – אך איסוף עדויות אינו אחת מהן (עניין בורוביץ, 845). אין דומה מצב בו במהלך ראיון עד מעלה בטבעיות ובאופן ספונטאני פרט חדש ומהותי בנוגע לאישום והפרקליט מפנה אותו מיידית לחקירה משטרתית, למצב בו בעקבות הפרט החדש פרקליט שואל את העד שאלות שנועדו להרחיב את היריעה העובדתית. במצב האחרון, אף אם תוכן הראיון תועד בחקירה המשלימה, תרשומת הראיון נכנסת בגדר חומר חקירה, אשר ראוי להעביר לעיון ההגנה. שיקול שני הוא הימצאותם של פרטים חדשים ומהותיים בגרסת העד בראיון בפרקליטות, שלא באו לידי ביטוי או שנסתרו בחקירה המשלימה של העד במשטרה. בהינתן פער כזה, הרי הודעת הנאשם בחקירה הנוספת אינה מהווה תחליף ראוי לתרשומת הראיון. משכך הנאשם רשאי להכיר את הגרסאות השונות שמסר העד. שיקול זה ניתן להסיק גם מעניין מסיקה, בגדרו בית המשפט ערך השוואה בין תרשומת הראיון לבין ההודעה הנוספת שנגבתה בעקבותיו במשטרה, בכדי לעמוד על קיומו של פער ביניהם (הגם שבית המשפט לא דן בשאלת מעמד תרשומת ראיון עד ברמה העקרונית). השיקול השלישי עוסק במועד עריכת הראיון – לפני הגשת כתב אישום או אחריו. שיקול זה, כיתר השיקולים, איננו מוחלט. עריכת תרשומת ראיון עד במועד שקדם להגשת כתב אישום אינה מחייבת כשלעצמה את העברת התרשומת לנאשם (עניין קצב, פסקה 16 להחלטה); אך ככלל, עריכת ראיון עד לצורך העדתו במשפט לאחר הגשת כתב אישום היא פעולה שמטבעה מנותקת יותר משלב החקירה, לעומת ראיון עד שנערך טרם הגשת כתב אישום. בהתאם, ראיון עד בשלב שלפני קבלת החלטה על הגשת כתב אישום טומן בחובו, אם בכלל, יותר חשש שמא הוא יגלוש ל"השלמת חקירה".


בשיקול הרביעי עסקינן בזהות העד עימו נערך הראיון אשר הוראות חוק מגבילות את אופן חקירתו. כאן, שיקול זה בא לידי ביטוי ביחס לעד שהוראות החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים) חלות על העדתו. כידוע, החוק הנזכר אינו מתיר לכל שוטר לחקור עד שטרם מלאו לו ארבע עשרה שנים אשר נפגע בעבירות המנויות בתוספת לחוק: "פרט לחקירה בעדות שחוקר הילדים הרשה אותה לפי סעיף 2, אין חוקרים ילד בעבירה המנויה בתוספת, אלא על ידי חוקר ילדים" (סעיף 4 לחוק הגנת ילדים). מקורו של החוק ברצון להגן על ילדים המתקשים להעיד בבית משפט ולכן הוא מוותר על העדתם הישירה בבית המשפט. אלא מאי, התוצאה היא שבית המשפט אינו יכול להתרשם ישירות מהדברים שמסר הילד, מאופן ניסוחם ומהבעותיו. לכן קובע החוק שבמקומו של הילד יבוא חוקר הילדים, שיעיד את הודעתו של הילד, וימסור את התרשמותו מדברי הילד ובדבר מהימנותם (דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד מח(4) 621, 626). החלופה של חוקר הילדים היא מכלי שני, ואיננה מחליפה במלואה את ההתרשמות הישירה של בית המשפט מהילד. היא גם האמצעי היחיד של הנאשם להתעמת עם דברי הקטין. הוא אינו זוכה שהילד ייחקר על-ידי סניגורו. לכן נקבע, לשם שמירה על זכות הנאשם למשפט הוגן, שעל חוקר הילדים לתעד את החקירה באמצעים המפורטים בסעיף 9 לחוק הגנת הילדים. ראיון של קטין עם פרקליט אשר גולש לתשאול חקירתי במשרדי התביעה אינו מתבצע עם התיעוד הנדרש, על-ידי הגוף המוסמך לכך, והוא מקשה להעיד את הפרקליט על הדברים שאמר הקטין. ודוק, הדבר מכוון כלפי תשאול חקירתי, ולא כלפי ראיון עד לגיטימי לצורך התרשמות הפרקליט או כדי להכין את הקטין לעדותו. לכן יש משמעות נוספת בדיון בבקשה מעין זו לשאלה האם הפרקליט לא רק ראיין את העד-הקטין כמשמעותו בחוק להגנת ילדים, אלא בפועל חקר אותו.


השיקול החמישי עניינו בשינוי רבתי שנוצר בגרסת העד בין הראיון בפרקליטות לבין עדותו טרם לכן. שינוי מהותי במיוחד, מצדיק יותר היענות לדרישת הסנגור כי יקבל מידע אודות אופן התרחשות הראיון בנוסף לתוכן הדברים שנאמרו. למשל, האם העד העלה ביוזמתו את השינוי בגרסה והאם הדבר אירע בתחילת החקירה. שינוי רבתי עשוי לחייב את העברת הרקע שהיווה כר להתגבשות גרסתו החדשה של העד. זאת מכיוון שעוצמת השינוי והתפנית שנוצרו בגרסת העד בראיון או בעקבותיו מעידים על חשיבות ורלוונטיות פוטנציאלית של תרשומת הראיון להליך נגד הנאשם. כזכור, זהו המבחן המגשים את זכות הנאשם לעיין בחומר חקירה (בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 625, 632)). דברים אלה נכוחים בפרט כאשר המדובר בעדות שעומדת בליבת ראיות התביעה. דבריה של השופטת ע' ארבל בעניין קצב יפים כאן:


"כך, תחויב התביעה בתיעוד ובמסירה של חומר שכבר נמסר אולי, אך במהלך הראיון יש לאופן בו הוא נמסר חשיבות להגנת הנאשם, שכן הוא משנה שינוי של ממש, ולא שינוי של מה בכך, פרטים שנמסרו כבר או מעמיד אותם בקונטקסט שונה. לשם ההמחשה ניטול מקרה בו במהלך ראיון עד לא מסרה המתלוננת כל פרט עובדתי מהותי חדש בנוגע לעובדות האישום, אולם היא מסרה כי היא לא שקטה ומוטרדת ביחס לעדות או שהיא חוששת למסור עדות. פרטים אלה אף הם פרטים שראוי להביא לידיעת ההגנה גם אם אינם נוגעים לעובדות העבירה." (פסקה 16 להחלטה).


שיקול זה מכיר בכך שיש מדרג של שינויים מהותיים שנוצרים בין מספר עדויות שנמסרו על-ידי עד אחד לעומת מספר גרסאות של עד אחר. ככל שהשינוי בגרסת העד משמעותי יותר, כך גוברת החשיבות של השאלה כיצד השינוי בא לעולם. ויוסבר, שיקול זה, אף אם משקלו רב, בהתווספו לשיקולים אחרים עשוי להצדיק לעתים העברה חלקית בלבד של תרשומת הראיון.


בבוא בית משפט להכריע בבקשת נאשם לקבל תרשומת ראיון עד כחומר חקירה מתבקשת זהירות מרבית. אמת המידה המרכזית היא שמירה על תפקודן התקין של רשויות התביעה מחד גיסא, ושמירה על זכות הנאשם להתגונן בהליך הפלילי מאידך גיסא (והשוו: עניין קצב, פסקה 19). האינטרסים העומדים משני צידי המתרס חשובים ורגישים הם ועל כן יש להכריע בסוגיה בדייקנות של אזמל מנתחים. השיקולים שפורטו לעיל אינם מהווים כאמור רשימה סגורה ותיק אחר יכול לעורר שיקולים נוספים. יודגש כי לא כל שיקול מוביל ישירות להעברת התרשומת לידי הנאשם, אלא יש להעניק לכל אחד את משקלו המתאים בנסיבות עניינו. שיקול אחד יכול שיקבל משקל משמעותי במקרה אחד ומשקל פחות באחר. המידה בה שיקול מסוים משפיע על הגנת הנאשם היא המפתח לקביעת משקלו, בשים לב להשפעה על מלאכת התביעה. את מקבץ השיקולים יש להעמיד על כף המאזניים בין האינטרסים הנוגדים ולבחון לאן נוטה ההכרעה. בעת עריכת האיזון עלינו לשוב לעיקרון העומד בבסיס הבקשה לעיין בתרשומת הראיון כחומר חקירה – זכותו של נאשם לנהל משפט הוגן. השאלה האם תיפגע הגנתו של הנאשם ללא התרשומת או חלקה – וכנגזרת מכך עד כמה רלוונטי החומר להגנה – צריכה ללוות את ההכרעה מתחילתה ועד סופה. משמע, אף בהתקיים שיקולים מסוימים לטובת העברת התרשומת לא מתחיבת ההכרעה כי תרשומת הראיון תועבר לנאשם אם אינה תורמת להגנה. אף יש לשקול אם אין דרך אחרת שיכולה להשיג את המטרה. הכל עניין של מידה. המידה תכריע גם איזה חלק מהתרשומת יש להעביר לעיון הנאשם.


ומן הכלל, אל יישומו.


7. חוקרת הילדים ערכה חקירה של המתלוננת הקטינה. לאחר החקירה והגשת התמלול שלה וסיכום העדות, זומנה המתלוננת לראיון עם הפרקליטה אשר תועד על-ידה בתרשומת פנימית. עקב המלצת הפרקליטה בסיום הראיון נערכה למתלוננת חקירה שנייה בידי חוקרת הילדים. הנאשם ביקש לקבל את תרשומת הראיון והמדינה סירבה. על רקע זה ובהמשך לגלגול קודם של ההליך, הוגש הערר שלפניי אשר במרכזו ניצבת השאלה האם תרשומת הראיון מהווה חומר חקירה על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. כזכור החוליה הראשונה בשרשרת ההכרעה היא הבחינה האם עלו בראיון עם המתלוננת פרטים חדשים מהותיים. נראה שאין מחלוקת בין הצדדים במקרה זה כי במהלך הראיון נמסרו על-ידי המתלוננת פרטים כאלה המתייחסים לאירועי כתב האישום (עמ' 2 להחלטה השנייה של בית המשפט המחוזי). הפלוגתא בין הצדדים בערר זה ניסובה על השלב השני בבקשה לעיין בתרשומת שעניינו כיצד יש להעביר את הפרטים החדשים לידיעת העורר. דהיינו, האם במקרה זה יש להעביר את התרשומת גופה לעיון העורר כחומר חקירה או להסתפק בתמלול החקירה השנייה של המתלוננת? לשם מתן מענה על שאלה מורכבת זו אפנה עתה ליישום השיקולים שפורטו לעיל הנוגעים לענייננו.


השיקול הראשון בדבר אופי הראיון שערכה הפרקליטה עם המתלוננת בא לידי ביטוי ביתר שאת במקרה הנדון. בתחילת הראיון בפרקליטות המתלוננת לא ששה לדבר, התנהגות שאפיינה גם את חקירתה הראשונה עם חוקרת הילדים. לכן הפרקליטה הסבירה למתלוננת את החשיבות בעדותה, את היותה "שחקנית ראשית" ואת הצורך שתרחיב בדבריה על המעשים המיוחסים לעורר (הדברים עולים ברובם אף מעדותה השנייה של המתלוננת אצל חוקרת הילדים שנגבתה יום לאחר הראיון). לאחר מכן, הפרקליטה פנתה אל המתלוננת וביקשה כי תספר לה מה קרה. במהלך תגובתה של המתלוננת היא החלה לחשוף פרטים חדשים הנוגעים לאישום שמרחיבים את אוסף הראיות. מהחומר שהוגש לעיוני עולה שהפרקליטה הפנתה לקטינה שאלות תשאול נוספות. התרשומת משקפת את הדברים שהוסיפה המתלוננת בעקבות השאלות ואלו שהעלתה ביוזמתה. אין המדובר בראיון בו עלו במקרה פרטים חדשים. הפרקליטה ביקשה לקבל מאת המתלוננת תמונה טובה יותר של עדותה דרך הצגת שאלות נקודתיות. נזכיר כי עדות המתלוננת היא ראיה עיקרית בחומר הראיות נגד העורר. אף אם מטרתו הראשונית של הראיון הייתה להתרשם מיכולתה של המתלוננת להעיד, בשלב מסוים הראיון שינה כיוון והפך הלכה למעשה למעין חקירה. אציין כי אם הפרקליטה הייתה עוצרת את הראיון בשלב שברור כי המתלוננת מספקת פרטים חדשים המהותיים לחקירה, ייתכן ולא היה מקום לשקול את העברת התרשומת לנאשם. אך במצב המתואר, נראה כי אין מנוס ממתן משקל משמעותי לאופי החקירתי של הראיון בהכרעה בדבר העברת תרשומת הראיון לידי העורר כחומר חקירה. אין בדבריי אלו כדי למתוח ביקורת על הפרקליטה שהתמודדה עם מצב לא קל; אך אם גורם נוהג כחוקר והעד "משתף פעולה" עימו, אל יתפלא שפרי פעולתו נכנס בגדר חומר חקירה. נאמר – חקירה יוצרת חומר חקירה.


השיקול השלישי גם מקבל משקל בענייננו נוכח מועד קיומו של הראיון עם המתלוננת. סמיכות הזמנים בין החקירה הראשונה, הראיון עם הפרקליטה, החקירה העוקבת אצל חוקרת הילדים והגשת כתב האישום מציג את השתלשלות ההליכים בבהירות. הראיון בפרקליטות התקיים כשבוע לאחר החקירה הראשונה; החקירה העוקבת נערכה אצל חוקרת הילדים יום למחרת הראיון; וכתב אישום הוגש כשישה ימים לאחריה.


שיקול נוסף שמטה את ההכרעה לכיוון העברת התרשומת לעיון העורר הוא הרביעי. עניינו של שיקול זה בעובדה שראיון הפרקליטה נערך עם מתלוננת קטינה, כאשר לא כל חוקר משטרתי כי אם רק חוקר ילדים יכול לחקור אותה. מטרת הוראות חוק הגנת ילדים היא להבטיח שעדות הילד יחד עם התרשמות החוקר ממנו תועבר באופן המדויק ככל הניתן לנאשם ולבית המשפט, זאת תוך תיעוד החקירה באמצעים הקבועים בחוק. המשמעות של ההוראות הינה שבראיון עם עד-קטין מצטרף עיקרון נוסף למתח השורר בין זכות הנאשם להגן על עצמו לבין אינטרס התביעה לעשות מלאכתה בחופשיות. יובהר כי פרקליט אינו מנוע מעריכת ראיון עם עד שהינו ילד שנחקר על-ידי חוקר ילדים, אך הבקרה על ראיון עד במקרה כזה תהא הדוקה יותר.


באשר לשיקול החמישי – האם נגרם שינוי שאינו רק מהותי לאישום (דבר הנבחן בשלב הראשון בבקשה), אלא אף שינוי רבתי בגרסת העד בין שלב הראיון לבין עדותו הקודמת במשטרה – הוא ניכר בענייננו. מסקנתה של חוקרת הילדים בסיכום החקירה הראשונה של המתלוננת הייתה שהיא "לא הצליחה לתאר השתלשלות של אירוע נפרד כך שדבריה נותרו גנריים ועל כן אין באפשרותי לבסס את מהימנות עדותה…". כשבוע לאחר מכן הוזמנה המתלוננת למשרדי הפרקליטות לקיים ראיון שבסופו הופנתה המתלוננת לחקירה נוספת על-ידי חוקרת הילדים. החוקרת סיכמה את התרשמותה לאחר החקירה השנייה כך: "[המתלוננת] מסרה האשמה ותיארה אירוע אחד וכן מספר תיאורים ג'נרים בהם החשוד פגע בה. תיאוריה כללו: פרטים שוליים, פרטים ייחודיים, ציטוטים, מוטיבים דינאמיים של פגישה מינית… אך מכיוון שהתרשמתי כי [המתלוננת] הייתה חשופה לתשאול מרובה ודיבור ממושך על הנושא שייתכן והשפיעו על צורת תיאורה אני מתקשה להתרשם ממהימנות דבריה". כאמור פחות משבוע לאחר מכן הוגש כתב אישום נגד העורר.


השינוי הוא שינוי רבתי. עוצמת השינוי בגרסת המתלוננת בין חקירתה הראשונה על-ידי חוקרת הילדים לבין גרסתה בחקירתה השנייה מעידה על חשיבות תרשומת הראיון לעורר. בחקירתה השנייה פנתה חוקרת הילדים למתלוננת ביחס למספר לא מבוטל של פרטים ואמרה לה כי היא לא פירטה אותם בחקירה הקודמת. חוקרת הילדים שאלה את המתלוננת מדוע סיפרה את הדברים לפרקליטה, ומדוע היא מספרת אותם היום בניגוד לחקירתה הראשונה. היא אף הפנתה את המתלוננת לפרטים שסיפרה לפרקליטה על מנת שתפרט לגביהם. המסקנה העולה מהתייחסות זו היא שאותם הדברים שעלו בראיון עם הפרקליטה בעלי משמעות המה. הפירוט שבהם ואופן תיאורם לגבי אירוע מסוים תרמו להתפתחות החקירה וייתכן אף להגשת כתב אישום נגד העורר. הדברים שנאמרו בראיון עם הפרקליטה ביחס לחקירת המתלוננת הראשונה וביחס לעדותה אחריו מציגים שינוי רבתי בעדותה.


בהכרעה מעין זו יש להביט על התמונה בכללותה. אין חובה להתייחס לכל חמשת השיקולים ואליהם בלבד כדי שבית המשפט יכריע בבקשה האם להעביר, איזה חלק ואם בכלל, לידי הנאשם תרשומת של ראיון עד על-ידי פרקליט. במקרנו בולט כוחם המצטבר של שלושה שיקולים, כאשר כל אחד מחזק ומסייע לרעהו. שיקולים אלה הם: האופי החקירתי של הראיון; תחולתו של חוק הגנת הילדים על המתלוננת ותפקידה של חוקרת הילדים בחקירתה; השפעתו הניכרת והברורה של ראיון העד על גרסת המתלוננת ועל חקירתה עד להגשת כתב האישום. בשל שלושת אלה יוצא שהתרשומת הינה בעלת ערך חקירתי של ממש. התוצאה הינה שראיון הפרקליטה הפך לחוליה מקשרת בין החקירה הראשונה והשנייה של המתלוננת בידי חוקרת הילדים. מצב כזה אינו דומה לראיון עד שנערך לקראת מתן עדותו או לצורך התרשמות ממנו כדי לקבל החלטה האם להגיש כתב אישום. נוכח מיקומו של הראיון על ציר הזמן של הליך החקירה אינני סבור כי באיזון האינטרסים בין הצדדים יהא זה נכון להסתפק בהעברת תמלול החקירה השנייה על-ידי חוקרת הילדים בלבד. הוא אינו מהווה תחליף ראוי לתרשומת מזווית הראייה של זכות הנאשם למשפט הוגן. ושוב, יודגש כי אין הכרח להעביר תרשומת ראיון כחומר חקירה אם ניתן להסתפק בהעברת המידע בדרך אחרת. התיאור דלעיל של תיק זה, העומד בצומת המפגש בין מספר שיקולים, מלמד כי מקרה זה חריג הוא. מסקנה זו אינה תוצאה של בדיקה טכנית של התקיימות שיקול אחד או אחר, אלא מבדיקת התרשומת באופן נקודתי. לסיכום, התנהלה מעין חקירה, כלפי עדה שניתן היה לחקור אותה רק על-ידי חוקרת הילדים, והראיון הביא לשינוי רבתי בגרסת המתלוננת, שייתכן והוא אף רלוונטי להחלטה להגיש כתב אישום נגד העורר.


8. שתי נקודות טרם סיום. האחת, גם אם בית המשפט מגיע למסקנה כי יש להעביר את חומר הגלם – הוא התרשומת – לעיני הסנגור, עליו לבחון איזה חלק נדרש להעביר והאם די בחלק מן התרשומת. למשל, סיכום של עמדת הפרקליט לגבי מהימנות העדה אינו בעל ערך ראייתי וככזה אינו חלק מחומר החקירה. ובחזרה לתרשומת הנדונה לפניי: בדיקת החומר מגלה שיש מקום להעביר לידי הנאשם את החלק מהמלים "הגיעה בליווי חוקרת הילדים" – שמהווה רקע עובדתי רלוונטי לראיון, עד סוף הפסקה לפני האחרונה בעמוד השלישי שמסתיימת במילים "שמתעכב הרבה זמן". החלק האחרון של התרשומת שבא אחרי מילים אלו אינו אלא רישום פנימי שוודאי אינו מהווה חקירה, ואין לנאשם זכות לעיין בו.


הנקודה השנייה שיש להדגישה עניינה האפשרות כי הפרקליטה המראיינת תוזמן ליתן עדות לגבי הראיון. כפי שצוין לעיל, כלל העל בבקשה מעין זו הוא מתן אפשרות לשני הצדדים בהליך לעשות את מלאכתם, כל אחד בתחומו. הפרת האיזון לכיוון צד אחד או אחר עלולה לפגוע בחתירה אל המטרות העיקריות של ההליך – שמירה הן על זכות נאשם לנהל משפט הוגן והן על מוסד התביעה, על כל המשתמע מכך. מטרתה העיקרית של הסנגוריה היא קבלת חומר החקירה בנוגע לנאשם כפי שהחוק מחייב. במקרה שלפניי, נוכח בהירות התרשומת והסדר בו תועד הראיון, לא מצאתי הכרח או תועלת בהעדת הפרקליטה בנוגע לראיון. הדברים בתרשומת מועברים לעיון העורר משום חשיבות תוכנם להגנתו כמפורט לעיל, ולא בכדי להציץ לתוך הדיונים הפנימיים וההתרשמות האישית של הפרקליטות מהמתלוננת. עיצוב האיזון בין הצדדים מחייב בחינה מעמיקה של החומר מושא הבקשה והימנעות מתוצאה הפוגעת בצד אחד מבלי שיש בה לקדם את האינטרס של הצד שכנגד.


9. סוף דבר, בנסיבות המתוארות של המקרה ועל יסוד כל האמור, הנני מקבל את הערר על החלטת בית המשפט המחוזי ומורה להעביר את התרשומת של ראיון הפרקליטה לעיון העורר, החל מהעמוד הראשון לתרשומת בפסקה השנייה מן המילים: "הגיעה בליווי חוקרת הילדים…." ועד המילים: "שמתעכב הרבה זמן" בעמוד השלישי לתרשומת.


5129371


נ' הנדל 54678313-3221/12
54678313 ניתנה היום, ‏י"א תמוז תשע"ב (01.07.2012).
ש ו פ ט


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12032210_Z01.doc עש
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה


 
שאל חינם את עורכי הדין המומחים בתחום מלא את פרטיך ועורך דין יצור עימך קשר בהקדם מלא את פרטיך ומזכירת עורך הדין תיצור עימך קשר בהקדם לתאום פגישה
שם: אזור: מטרת פנייה:
דוא"ל: תחום:
טלפון נייד:
שם: אזור: מטרת פנייה:
דוא"ל: תחום:
טלפון נייד:
שם: אזור: מטרת פנייה:
דוא"ל: תחום:
טלפון נייד:
אודות כותב פסק הדין

עורך דין פלילי דניאל כפיר


עורך דין פלילי דניאל כפיר ליצירת קשר -050-5593610

בוגר אונברסיטת תל אביב ,נסיון ומומחיות בפלילי של 20 שנה,שופט צבאי במיל בדרגת רב סרן

אתר הבית www.danielkfir.com ...






אודות כותב המאמר

מאמרים נוספים מאותו כותב


המידע באתר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו וכן עלולים להיות טעויות או אי דיוקים במידע המתפרסם. לכן באחריותך לבדוק את אמיתות המידע המוצג באתר וכן אין להסתמך על מידע זה בשום דרך שהיא. למען הסר ספק, התוכן המוצג באתר הוא באחריות המפרסם/עורך הדין כותב המאמר בלבד. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד ומסיר מכותבי המאמרים ו/או מהאתר ו/או מפעיליו כל אחריות. הגלישה באתר הינה בכפוף לתנאים המופיעים בתקנון האתר
פורטל עורכי דין - law4all.co.il | אינדקס עורכי דין | מאמרים משפטיים | פסקי דין | ספקי שרות לעורכי דין |

פסקי דין


האתר נבנה ע"י 2all בניית אתרים