"...חזקה על המחוקק שאין הוא מסמיך רשות מקומית - או כל רשות מנהלית - להטיל היטלים ותשלומי חובה אחרים אלא במסגרת קבועה ומוגדרת ומוגבלת מראש: הסמכה להטיל היטל בלתי מוגבל מראש אף לרגל ההזדמנות המזדמנת עם התקנת ביוב, אינה עולה בקנה אחד עם החזקה הזאת. ואם אין בחוק הוראה מפורשת, כפי שהשופט המלומד חיפש אותה, המגבילה את ההיטל שהרשות מוסמכת להטילו אך לסכום הכולל של ההוצאות שהוציאה או תוציא להתקנת הביוב, הרי יש לכך בחוק הוראה משתמעת שאינה משאירה מקום לספקות:ו ממטרת ההיטל המפורשת בחוק משתמעת הגבלתו של ההיטל, שלא יהא חוקי אלא במידה שיש בו אמנם כדי כיסוי הוצאות של התקנת הביוב'.

ההבדל שבין 'דמי השתתפות' בהוצאות, כפי שניתן היה לגבותם לענין התקנת ביוב לפי הפקודה שקדמה לחוק, לבין 'ההיטל' שרשות מקומית רשאית להטילו עתה, כבר הוסבר פסק-דינו של בית-משפט זה, מפי השופט מני, בע"א 308/72, בעמ' 629), והוא שאין 'דמי השתתפות' אלא בהוצאות אשר כבר הוצאו בפועל ממש, ואילו 'היטל' יכול ויממן ההוצאות שייעשו רק לעתיד לבוא. אבל הצד השווה שבהם ששניהם לעולם באים אך לשפות את הרשות בהוצאותיה להתקנת ביוב, ולא להעשירה מעבר להוצאותיה אלה".